במאמר זה אני רוצה לשתף במקרה מהקליניקה, שמתאר חוויה שהיא דווקא ההיפך ממה שרבים מזהים כהעצמה אישית.
לא רגע של פריצה גדולה.
לא תובנה שמיד משנה את הכול.
לא צעד דרמטי קדימה.
אלא דווקא סשן שהוביל להאטה בקצב תהליך השינוי.
כמלווה בתהליכי שינוי, אני מאמינה שלא פחות חשוב לדעת מתי להתקדם – הוא לדעת מתי לעצור.
להקשיב לאיתותים שעולים מהמתאמנת.
לשים לב מתי הגוף, הנפש והתודעה מאותתים שהגיע הזמן להאט, לנשום, ולהתאים את קצב התהליך למידת המוכנות וההבשלה הפנימית.
זה בדיוק מה שקרה עם אחת המתאמנות שלי.
הכול התחיל במהלך טכניקת NLP עמוקה, שמטרתה הייתה להפגיש אותה עם הילדה הפנימית שבה.
באמצע התהליך עלו סימני קושי ברורים: עצירה, התנגדויות ותחושות שהחלו לצוף בעקבות המפגש עם מה שנחשף ועם מה שהתעורר בתוכה.
התנגדויות בתהליך שינוי וריפוי הן טבעיות, חשובות ולעיתים אף הכרחיות.
הן אינן אויב של התהליך.
נהפוך הוא – הן חלק בלתי נפרד ממנו, ולעיתים הן אף מגיעות כדי לשמור עליו ולאפשר לו להצליח.
ההתנגדויות שצפות ועולות הן לא פעם שכבות הגנה שנבנו במשך שנים.
והחוכמה אינה לפרוץ אותן בכוח, אלא לקלף אותן בהדרגה, בעדינות וברגישות.
כשעולה התנגדות, במיוחד כזו שמגיעה ממקומות עמוקים ולא מודעים, היא מהווה עבורי תמרור.
תמרור שמזכיר לי שהאחריות הראשונה שלי היא לשמור על המתאמנת.
ורק לאחר מכן – גם על התהליך, על הדרך שכבר נעשתה, ועל המשך ההתקדמות.
כך היה.
הקשבתי לכל האיתותים.
הקשבתי לתהליך.
והכי חשוב – הקשבתי למתאמנת שלי.
עצרנו את העבודה העמוקה, והעברנו את המיקוד למעטפת של תמיכה, הכלה, חיזוק ואיזון.
איזון של הגוף והנפש.
של התחושות והרגשות.
של מה שעלה, ושל היכולת לשהות בו מבלי להיבהל.
גם במהלך השבוע שלאחר מכן המשכתי ללוות ולחזק אותה מרחוק, כדי לאפשר לתהליך להישאר מוחזק, בטוח ומותאם לקצב שלה.
כשהיא בחרה להגיע לפגישה הבאה, למרות שעדיין כאב, למרות שעדיין היה מורכב ומאתגר – זה היה בעיניי ציון דרך משמעותי מאוד בהמשך תהליך השינוי שלה.
כבר בתחילת הפגישה היא אמרה:
"היום אני בוחרת לעצור את מירוץ החיים
כדי באמת להתבונן, לחקור, להבין, ואז לבחור.
לא לפעול יותר על אוטומט."
ברגע הזה הבנתי שוב את החוזק האמיתי שלה.
לא החוזק של מי שממהרת להתגבר.
לא החוזק של מי שממשיכה הלאה בכל מחיר, אלא החוזק שנמצא בהסכמה לשהות בקושי.
בהסכמה להיות עם מה שכואב, מבלי להיבהל ממנו.
בהסכמה לעצור, להתבונן, להרגיש – ואז לבחור.
הבחירה שלה להישאר נוכחת גם כשהלב כואב, ולנוע מתוך מודעות, צעד אחר צעד, היא בעיניי אחד הביטויים המשמעותיים והיפים ביותר של חוסן נפשי.
כי לפעמים, בתהליך שינוי אמיתי, דווקא העצירה היא לא נסיגה.
היא בדיוק המקום שבו מתחילה ההקשבה העמוקה ביותר.
