אני רוצה לשתף ברגע מרגש נוסף מהקליניקה, רגע שמסמן בעיניי נקודת מפנה משמעותית בתהליך שינוי.
מדובר במתאמנת שגדלה להיות “שקופה” מסיבות שונות.
אישה שבמשך שנים התרחקה מעצמה, לא מתוך בחירה, אלא מתוך נסיבות החיים.
בפגישה האחרונה שאלתי אותה:
איזה רגש בתוכך מבקש להשתחרר ולקבל ביטוי?
ואז המשכתי ושאלתי:
איזה רגש זקוק לגשר שיאפשר לך לנוע קדימה לעבר ההגשמה שלך, גם מול האתגרים שבדרך?
התשובה שלה הייתה מיידית וחד-משמעית:
“אהבה. אהבה עצמית.”
כמאמנת, לשמוע את המילים האלה ממנה היה עבורי רגע מרגש במיוחד.
לא משום שלא ראיתי סימנים לכך קודם.
הם כבר היו שם.
בדרך החשיבה שהחלה להשתנות.
ברגשות חדשים שעלו וצפו.
ובהרגלים חדשים שפיתחה, שבהם יש יותר בחירה ופחות ריצוי.
אבל עד לאותו רגע, היא עדיין לא הרשתה לעצמה להודות באמת הפשוטה הזו:
שמותר לה לאהוב את עצמה.
שמותר לה לבחור בעצמה.
שמותר לה לעשות למען עצמה — בלי רגשות אשם.
לא פעם אני מדברת על כך שלמילים יש כוח.
הן מעצבות את המחשבות שלנו, משפיעות על הרגשות שלנו ומניעות את המעשים שלנו.
וכשמתאמנת מסכימה סוף סוף להיות בביטחון בזכות שלה לאהבה — וקודם כל לאהבה מעצמה — משהו בתהליך מתבהר.
הדרך לחופש ביטוי, לנוכחות ולמימוש עצמי הופכת להיות ברורה יותר.
לא רק כרעיון יפה, אלא כדרך שאפשר ללכת בה.
דרך ישימה, אפשרית וניתנת להגשמה.
כך נבנה תהליך שינוי משמעותי.
לא תמיד ברגע אחד גדול.
לפעמים דווקא דרך מילה אחת שמקבלת מקום.
דרך רגש אחד שמסכים להישמע.
דרך אישה אחת שמתחילה לראות את עצמה מחדש.
זו זכות גדולה עבורי להיות חלק ממסע כזה.
מסע שבו נשים מחזקות את הזהות העצמית שלהן, לומדות לראות את עצמן בעיניים חדשות, ומתחילות לנוע בביטחון לעבר ההגשמה שלהן.
