"אם אני נשארת, שום דבר לא משתנה בחיים שלי."
משפט אחד של מתאמנת שאומר המון…
לפעמים דווקא מי שנראה הכי חזק מבחוץ, הוא זה שכבר עייף מבפנים.
באחד מתהליכי הליווי שלי, הגיעה אליי מתאמנת אחרי תקופה ארוכה של עייפות החומר.
רק עכשיו, באמצע התהליך, היא הרשתה לעצמה לתת מקום למה שבאמת היה שם כל הזמן- השחיקה הנפשית.
פתאום היא יכלה לומר בקול:
"אני רוצה לעזוב את העבודה, בלי למהר למלא את המשבצת בעבודה אחרת."
"אני מוכנה להיפתח לאפשרויות חדשות, ולא להיאחז דווקא במקצוע שהתמחיתי בו לפני שנים ".
"אני בוחרת לסמוך על עצמי שאמצא את הדרך המדויקת לי – כאן ועכשיו."
עבורי, זה היה סימן משמעותי –
לא לכך שהיא נשברת, אלא לכך שהיא כבר לא צריכה להילחם בעצמה.
שהיא מצליחה להתמסר לתהליך, לאפשר הבשלה, ולהסתגל בהדרגה לשינוי שהיא כל כך מייחלת לו.
לכן לא הופתעתי כשבסיום המפגש שאלתי אותה:
"באיזו תחושה את יוצאת היום"? היא ענתה: "בתחושת הקלה משמעותית."
אם לרגע נדמה שהקלה ועייפות נפשית סותרות זו את זו , מניסיוני, הן דווקא יכולות ללכת יחד. לפעמים ההקלה מגיעה בדיוק ברגע שבו מפסיקים להעמיד פנים שהכול בסדר.
כבר בתחילת הדרך היה ברור לי שמדובר באישה עם חוסן נפשי, ועם זאת,
גם אנשים חזקים זקוקים לפעמים לתמיכה.
דווקא מי שממשיך למרות הכול, מי שלא מרשה לעצמו לעצור, ומי שכל כך רגיל לתפקד –
הוא זה שהכי זקוק לצאת מהאוטומט.
כך בעיצומו של התהליך, עלה מתוכה משפט המחץ: "אם אני נשארת, שום דבר לא משתנה בחיים שלי."
הרבה פעמים השינוי לא מתחיל כשאנחנו יודעים לאן ללכת. הוא מתחיל כשכבר אי אפשר להישאר במקום.
במילים פשוטות, כפי שאני נוהגת לומר:
הרבה פעמים השינוי מגיע כשכבר נמאס לנו מעצמנו.
